שנתיים בערך
/ דן ריבלין
שנתיים בערך
השנתיים האחרונות בקשר שביני ובן דודי מוטי היו מאד אנטנסיביות. החיים זימנו אותנו באופן די מקרי. אני לקחתי את עידו , הבן שלי, לחוג לקפוארה ברמת אביב ג' ומכיוון שלא היה לי מה לעשות הלכתי למרכז רוזין הסמוך ששם מוטי בילה את זמנו במקהלה. אני לא זוכר אם ניפגשנו במיקרה או פשוט הסתבר לנו בשיחה שיש לנו נקודה בה אני יכולים להפגש כל שבוע.
כל זאת היא הקדמה לשנתיים של מפגשים חד שבועיים כל יום שני. אני היגעתי לשם ב 20:00 ומוטי היה מקדים לבוא לשם כדי שיהיה לנו זמן ביחד לפני שהמקהלה היתה מתחילה. בהתחלה מוטי היה מגיע לשם עם אוטובוס מגבעת השלושה ויותר מאוחר בקטנוע 50 CC ואחר כך החליף לאופנוע החדש שאותו לא הפסיק לשבח.
הקטנוע היה לוקח אותו ממקום למקום במהירות שיא והוא היה מרוצה מאד. לכל מקום הוא היה מגיע כולל לחן ולבית של רז. מוטי היה מאושר עם הקטנוע. הוא היה רוכב עם חליפת סופה בחורף והיה משוויץ שהרוח לא נוגעת בו ולעומת זאת שמעתי ממנו על מקרים שהוא לא הקשיב לחזאי וחזר לקיבוץ רטוב וקפוא עד לשד עצמותיו.
אם אחד מאיתנו היה מאחר או לא מגיע מסיבות אלה ואחרות היינו מחליפים טלפונים ומודיעים על כך כדי שהשני לא יתאכזב. ווללה כמו זוג נשוי. מוטי היה מקפיד להגיע כל יום שני לא בגללי אלא כי הוא הגיע לכל מפגש של המקהלה ואף התגאה על כך שהוא כמעט (אם בכלל) לא הפסיד מקהלה.
בתקופה הזו ניתן לאמר שמוטי היה מלא, אני מתכוון מבחינה גופנית, אפשר לאמר שהיו עליו כמה קילוגרמים שאולי לא היו אמורים להיות שמה. הפגישות היו מלוות בשיחות קלילות. לא היו שם שיחות נפש עמוקות ולא העלנו זיכרונות אלא שיחות קלילות על מה קורה ובכלל. נכון שפה ושם דיברנו על נחלת של פעם אבל זה היה בשוליים. לא רכילויות אלא על הכל ועל בכלל. הוא סיפר על האינטרנט ועל אורח החיים ה "לא לחוץ " שסיגל לעצמו בשנים האחרונות, אחרי ששנים לפני כן עבד כמו מטורף ומי שמכיר והכיר אותו ידע איך הוא היה עובד.
אז , וזה לא היה מזמן , אנחנו פשוט נפגשנו , במבט לאחור היה לנו נהדר להפגש ככה .מוטי ואני היינו קשורים מאז ומתמיד היינו קשורים והיו עוד תקופות בחיים שהתראינו לא מעט אבל התקופה הזו של השנתיים היתה מאד אינטנסיבית וקירבה אותנו מאד אחד לשני. לא היו שם גלויי אהבה דרמטיים ומוטי לא פה להעיד או להכחיש אבל אני יודע שלי התקופה עשתה רבות ובגלל זה הפרידה קשה כל כך. הקירבה הזו היא זו שעושה את מותו כל כך קשה לי. גם באירועים משפחתיים היינו מחפשים אחד את השני ומתלוצצים אבל שוב ..... כאן זה היה שנתיים כל יום שני.
כמו שכתבתי מוטי סיפר על תוכניות הטלויזיה שבהן הוא צופה בייחוד " בטריבונה עם אבי רצון " ואחר כך בכל מה שהוקלט במקביל ככה הוא היה מעביר את הלילה כי באורח החיים שניהל לא בער לו לקום לאן שהוא. אם הוא היה פותח את הדלת בקיבוץ ומגלה כי מזג האויר לא שווה יציאה מן המיטה, הוא היה נשאר עד הערב בחדר. בפגישות האלה הוא גם סיפר לי על כל ההופעות של איאם ורון שהיה הולך אליהן , סיפר לי איך למד לבשל עם מזלג חשמלי ואיך היה יורד לשוק בפתח תיקווה ונהנה מן השלווה.
הוא פשוט החליט לרדת מן המירוץ המטורף שבו הוא היה כל כך הרבה זמן. אין ספק שהוא שינה את אורח החיים שלו מן הקצה אל הקצה והצליח להנות מחוסר הלחץ התמידי שהיה חי בו קודם.
נוכחתי כי בכל פעם הוא היה מקפיד להרים טלפון לבנות והן היו מצלצלות אליו. כן, כזה סוג של אבא הוא היה והבנות יודעות את זה יותר טוב ממני. אני רק הייתי שם מסתכל על בן דודי, על האיש הניפלא הזה שכל כך אהבתי. איך הוא מצלצל לבנות ושואל מה נישמע ומה קורה.
ככה ישבנו ועישנו סיגריה אחת לפני המקהלה ואחת בהפסקה. מוטי היה לוקח לעצמו כוס קפה שחור ומחכה עד שכמעט כולם ניכנסו מן ההפסקה כדי להיות איתי עד כמה שאפשר.
אני שאלתי אותו מה יהיה בהמשך וכמה זמן חופש הוא יכול להרשות לעצמו , שהרי ככה אי אפשר לתמיד, ואז הוא מצא עיסוק שהשעות התאימו לו הוא מצא עבודה בשעות המוקדמות של הבוקר זמן קצר אחרי זה היה לו קצת קשה לנשום והוא אמר שהוא לא יהרוג את עצמו והלך להיבדק. ההמשך ידוע. כולנו וכך גם אני נענו בין תיקווה למפח נפש גדול כשידענו לאן הדברים הולכים.
. הי.....הי...... אני חייב לצאת מיד מן המלאנכוליה הזאת.
כך ישבנו לנו בפתח מרכז רוזין מעשנים ומספרים בדיחות. וקושרים קשר יקר ואוהב מן סוג של קשר שהשאיר אותנו ביחד.
שנתיים בערך היינו ניפגשים ואני הייתי מציץ במוטי יושב בשורה האחורית במקהלה ומסתכל במילים דרך המשקפיים. הוא היה רואה אותי ומניף לי את ידו. בשקט בשקט הוא היה מספר לי איך שכשהשאר לומדים קולות הוא היה משחק סוליטר בטלפון שלו . את הקולות שלו הוא היה קולט תיק – תק.
היו ימים שלמים, ככה הוא סיפר לי שהוא היה פשוט נשאר בחדר שלו בקיבוץ והיה יוצא לדשא לפני החדר שלו להנות מן השלווה וניראה היה כי הוא אכן מצא את השלווה שלו.
הוא לא היה לחוץ למצוא עבודה ואם היו לו הצעות כאלה הוא בחן אותן היטב שכן הוא לא רצה לחזור לטירוף ההוא מאז. תמיד, הוא היה אומר אני יכול לרדת לאילת שם אני אמצא משהו.
חשבתי וקוויתי שגם בתקופה המחלה מוטי יגיע למקהלה ואולי זה יעודד אותו ויחזק אותו אבל הטיפולים לקחו ממנו יותר מדי משאבים והוא לא הגיע.
אבל הוא הגיע לערב לזיכרו של זיקו גרציאני ואז ישבנו בקהל הוא לא היה יכול לשיר.
שנתיים בערך ניפגשנו שם. בני דודים כמו שבני דודים צריכים להיות. החיים זימנו לנו את המיפגש השבועי הזה כי לא תמיד יוצא להיות בקשר כל כך הדוק. החיים לוקחים כל אחד למקום אחר ומשפחה נפגשת באירועים משפחתיים. לנו יצא להפגש מעבר לכך. הוא היה מלא ובריא, אחר כך הוא היה כל כך גאה בדייטה שהוא החל בה ואיך הוא ירד במשקל ואחר כך הוא חלה.
הוא היה מוסיקאי ומוסיקלי ואין ספק שמוסיקה זרמה בעורקיו. הוא התבטא בצורה הכי נקיה שביטוי מוסקלי מאפשר. לא על ידי כלי ולא על ידי ליווי עם כלי. הוא פשוט שר והוא היה טוב כן ישיר וגאה על כל פעילות שירתית שבה היה מעורב. מוטי אהב לשיר.
אלה היו השנתיים , בערך , שלנו.
בטח אכנס לאתר כדי לארגן ולהוסיף זיכרונות מן הילדות אבל אני רוצה ומבקש מכם אלה שהכירו את מוטי שלנו להכנס ולרשום ולהנציח ולחלוק איתנו את מוטי שלהם.
בואו וניפגש בפינה הזו שלנו שלי אירגנה לנו וננציח את מוטי שכל כך אהבנו.
מקום כזה יכול לשמש לנו פורקן לצער ולאובדן וגם יכול לחבר את הקצוות שלא יצא להם להיפגש כשמוטי היה איתנו והוא במותו חיבר אותם יחדיו כי כולנו ביחד זה מה שמוטי היה בחייו המקהלה, קבוצת חגי, אילת, חברים ידידים וכל מי שזכה להשיק לגעת להכיר את האיש היקר הזה.
אז עכשיו אתם יודעים מה היה שם בימי שני בין 20:00 ל – 22:30 במשך השנתיים , בערך, האחרונות.
לקריאה
סגור
